זה סיפור על לקוח משרדנו, נהג משאית אשפה.
ביום עבודה שגרתי, נפל לפתע התובע מהמשאית ונפגע בכף יד ימין.
הגשנו עבור הלקוח תביעה להכרה בו כנפגע עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, והמוסד לביטוח לאומי אכן הכיר בפגיעה בכף יד ימין כפגיעה בעבודה.
הועדה הרפואית קבעה ללקוחנו נכות נפשית בשיעור של 5% ואולם נקבע כי ללקוחנו לא נותרה נכות אורתופדית כלל בגין התאונה.
בנקודה זו, חשוב לציין כי המוסד לביטוח לאומי משלם "פיצוי" רק לנפגעים הסובלים מנכות של 9% ומעלה (וליתר דיוק: מענק חד פעמי למי שסובל מנכות של 9-19% וקצבה חודשית למי שסובל מנכות בשיעור של 20% ומעלה).
על כן, ברור כי קביעת המוסד לביטוח לאומי שלא נותרה ללקוחנו נכות אורתופדית למעשה שוללת כל פיצוי ללקוחנו מהמוסד לביטוח לאומי.
מאחר שמדובר בתאונת דרכים, הגשנו לבית המשפט תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ובמסגרת אותה תביעה מינה בית המשפט מומחה אורתופד מטעמו אשר בדק את לקוחנו וקבע הפלא ופלא – כי נותרה לו נכות (בשיעור של 5%).
נסביר כי מומחה שמונה על ידי בית המשפט מוחזק כמומחה אובייקטיבי וניטרלי.
לפיכך, הגשנו ערר לוועדה רפואית לעררים וצירפנו את חוות הדעת הרפואית של האורתופד שקבע נכות אורתופדית ללקוחנו.
הועדה הרפואית לעררים באופן משונה קבעה כי לאחר עיון בחוות הדעת היא "אינה מקבלת מסקנתו לגבי הנכות הקשורה לתאונה אך מקבלת את מסקנתו לגבי גובה הנכות".
לאור כך, הגשנו ערעור לבית הדין האזורי לעבודה אשר מוסמך לדון בטעויות משפטיות בעבודת הועדות הרפואיות.
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע כי דין הערעור להתקבל מאחר שהועדה לא נימקה מדוע היא לא מקבלת את מסקנתו של המומחה האובייקטיבי שמונה על ידי בית המשפט בתיק תאונת הדרכים. בית הדין החזיר את התיק לועדה רפואית אשר קבעה כי היא מקבלת את הערעור וקובעת כי ללקוחנו, מלבד נכות נפשית, נותרה גם נכות אורתופדית ולכן הוא זכאי לפיצוי (גם) מהמוסד לביטוח לאומי.
לעיונכם פסק הדין:
